היא מעולם לא פגשה את פידל קסטרו באופן אישי
בין השנים 1950 ו-1975 התקיימה סדרת האירועים האגדית "שיחות דרמשטט". בקצרה, מטרתה הייתה לקרב אזרחים המתעניינים תרבותית לנושאים ולסוגיות רלוונטיים באמצעות דיונים ציבוריים. זוהי גם מטרת "שיחות השולחן של דרמשטט", בהן אלו התורמים לשימור ולפיתוח החברה שלנו בתפקידים שונים אומרים את דברם. הפעם, העיתונאי והפובליציסט וו. כריסטיאן שמיט, יחד עם הצלם ורנר וובניץ, מתארחים אצל הסופרת ברברה זייזינגר, המתגוררת בדרמשטט-אברשטאט.
היא אומרת שהיא לא "סופרת טיולים", למרות שוויקיפדיה אומרת כך. היא כתבה רק מדריך טיולים אחד על קובה, עוד כשהיה פידל קסטרו בחיים ולא היה אפשר להתחמק מתדמיתו (יחד עם סיסמאות מהפכניות) בכל פינת רחוב בהוואנה. היא מעדיפה להיתפס כמשוררת, כי היא "הגיעה לכתיבה דרך שירה". כמה מאוספי השירה הקטנים שלה, כולל "אם הייתי נשאר" ו"קלוז זווית רחב", פורסמו על ידי הוצאת Pop Verlag שבסיסה בלודוויגסבורג.
צילום: ורנר ובניץ
ליתר דיוק: ברברה זייזינגר היא סופרת, כפי שהיא מוכיחה שוב עם ספרה האחרון, "החיים על רצפות". תקציר הספר קובע: "ברברה זייזינגר מספרת את סיפורו של בית ותושביו בין השנים 1931 ו-2020". יתר על כן: "הספר עוסק בארבע משפחות המנווטות את עידן הנאציזם, המלחמה, התקופה שלאחר המלחמה, השיקום והפיתוח הדמוקרטי של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה..." והיא מוסיפה: "כמעט כל הספרים שלי הם רומנים משפחתיים ויש להם רקע היסטורי..."
אבל רצינו לדבר פחות על תוכן הספר ויותר על הסופרת: איך היא הגיעה לכתיבה, איך ספר נולד עבורה, כמה זמן היא משקיעה בו, מה היא חווה בקריאות, כמה גדול קהל המעריצים שלה, איך נראה חייה ותוכניות הכתיבה שלה, ועוד הרבה יותר. ברברה, כפי שאני יכול לקרוא לה, הייתה מורה במתחם בית הספר ברגשטראסה במשך כמעט 40 שנה, וניסתה להנחיל לתלמידיה את מה שנקרא "בגרות", כולל מודעות היסטורית ומיומנויות חברתיות.
אנחנו יושבות אחת מול השנייה בסלון שלה. היא הכינה ארוחת בוקר. אני מורחת לחמנייה ונהנית מהקפה שלי לפני שאנחנו ממשיכות את השיחה. "איך בעצם הגעת לכתיבה?" אני שואלת. "לא הרגשתי שאני חייבת להיות סופרת; אני פורחת מאוחר וכבר הייתי בסוף שנות הארבעים שלי כשפרסמתי את ספרי הראשון", היא אומרת, "אבל תמיד נהניתי לכתוב". בשנותיה הצעירות היא אפילו כתבה מאמרים לעיתון "מנהיימר מורגן". אז, היא נזכרת, התמקדה בכל הנושאים "שאחרים לא רצו לסקר". וכך היא כתבה "על מיני גולף, גילדת הספרים, מפגשי קרנבל, התכנסויות רגילות בפאבים, אבל גם על סרטים שאחרים לא רצו לראות".
מאיפה הגיעה נטייתה לעיתונות? כי אביה היה פעם עורך ראשי של עיתון אודנוולד. למרות כל זאת, היא לא הפכה לעיתונאית, אלא תחילה למורה ומאוחר יותר לסופרת שיכולה להתגאות בכך שהיא חברה, בין היתר, במועדון PEN, בקבוצת הסופרים של דרמשטט פוסידון ובחברה הספרותית קוגה.
גם היא גדלה כסטודנטית והקשיבה לזמרים-יוצרים כמו האנס וואדר, דיטר סוברקרופ ואחרים. "הרומן הראשון שלי", היא מספרת, "התרחש באיטליה ועסק בבני ערובה ובהוצאתם להורג". רומן שדרש מחקר מקיף במקום. כיום היא יודעת ש"זמן הכתיבה שלה מוגבל" ושהיא לא יכולה "לכתוב מהבוקר עד הלילה".
כשהשיחה שלנו ליד השולחן התקרבה לסיומה, היא אמרה לי שהיא "שאפתנית בכל הנוגע לכתיבה". שאלתי מה באמת חיוני, במיוחד כשמתבגרים. "חברויות ובילוי עם אנשים זה חשוב", היא התוודתה. כי זה, היא הסבירה, "טוב להרחבת הפרספקטיבה". ואז היא הוסיפה, "אני מרגישה חופשייה לכתוב מה שחשוב לי".
מאחר שהיא הוכיחה שהיא יכולה לעשות את שניהם, לכתוב מאמרים לעיתונים וספרים, אני שואל אותה שאלה אחרונה: האם היא גם מאמינה שעיתונאים אחראים (יותר) על מידע וסופרים (יותר) על בידור? היא מחייכת.
אודות
ברברה זייזינגר: נולדה ב-1949 בויינהיים, מתגוררת בדרמשטט. למדה גרמנית, היסטוריה ואיטלקית במנהיים ובפרנקפורט. היא נשואה ואם לשתי בנות. מידע נוסף ניתן למצוא באתר www.barbarazeizinger.de
המרואיין הבא שלנו הוא אנדראס רוס, סופר פשע מדרמשטט.
